מיכל הדפסה
נכתב ע"י רותי חדד   
שישי, 17 דצמבר 2010 00:37

מיכל

רותי חדד

חודשיים עברו ואין בי את היכולת לפרוט את פרטי חיינו המשותפים ולהפשיטם ל"מעשה שהיה".

הם שלובים בכוח ובחדות , בכל צעד, בכל מעשה, בכל מחשבה.

הם בהירים וברורים אך גם מתעתעים. כי הם מאוד חיים. ואת כבר לא.

 

עוד לא התנתקנו. עוד לא תייקנו אותם בתיקיית הזיכרונות.

הרי יש עדיין איזו ודאות מטורפת שאם אדפוק - תפתחי לי את הדלת.  כי השכל תופס אך הלב מסרב...

 

ואולי גם כי המועקה טריה ורובצת במלוא כובדה וגלים של עצב גדול נשלחים ממנה כל הזמן, עד קצות הנימים הדקות. והדמעות קרובות קרובות. ממתינות ואורבות. ואין מקום. אין עדיין מקום למעשיות.

 

מיכל!  הן עלייך נכתב בשיר:

"היה איש – וראו: איננו עוד.

 קודם זמנו מת האיש הזה,

 ושירת חייו באמצע נפסקה."

 

שירת חייך נפסקה. ושירת חיינו מקרטעת ומזייפת, וחסר בה קול. חסר קולך.

ודבר לא יהיה עוד כשהיה.

 

הגמרא אומרת ש"כל המוריד דמעות על אדם כשר שמת, הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו".

ואנחנו יחד עם אשל והילדים וכל המשפחה, ועם המוני החברים והמכרים בהם נגעת במעגלי חייך הרבים

והעשירים – כאבנו ובכינו את הליכתך מאיתנו ומילאנו עד תום את שק הדמעות שבבית גנזיו.

 

רותי חדד

עדכון אחרון ב-שישי, 17 דצמבר 2010 00:37